<h1>אגרות הרמ"ה — תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל</h1>
<h2>דף טו:</h2>
ועוד שאלוהו. בספר זמנים בפרק שני [מה' שבת ה"כ] ובהלכות יום הכפורים נראה מן הכתוב בספר בעיר שישראל וגוים דרים בה מחצה על מחצה מפקחין, אבל ברובה גוים לא. ומימינו לא שמענו חידוש גדול מזה, כי כך קבלנו הא דאמרינן בכתובות [ט"ו ע"ב] ובסדר יומא [פ"ד ע"ב] אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב אפילו רובא גוים מפקחין.
והשיב תמה אני על דבר זה שקבלתם. וכי יש באותו מקום ספק בעולם. והדברים ברורים הם ואפילו לבר בי רב דחד יומא שכך הם דברי שמואל דסבר שאפילו רוב העיר גוים מפקחין עליו. אבל אנן אדברי רבי יוחנן סמכינן דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן תשעה גוים וישראל אחד ביניהם באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין. ואוקימנא בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש אחד מהם בחצר אחרת אין מפקחין. דכל דפריש מרובא פריש. והוא הדין לזה שפירש מעיר שרובה גוים שאין מפקחין עליו. גם רב חלק על שמואל בדוקיא זו שדק מעיר שהם מחצה על מחצה שאמרנו בתינוק הנמצא בה ישראל ואמר שזה להחיותו ולא ליחסו ולא איירי בפקוח כלל בשום מקום. ואפילו תימא שרב לא שמענו לו מחלוקת בדבר זה שהוא הפקוח על זה שהוא מעיר שרובה גוים, ולא מפני שלא דק כשמואל נאמר שחולק עליו מכל מקום אפילו תימא הכי הרי רבי יוחנן חולק בפירוש על זה ואמר בתשעה גוים ואחד ישראל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין והנה הלך בפקוח נפש אחר הרוב במקום הזה. והדבר ידוע [ערובין מ"ז ע"ב] ששמואל ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן. ע"כ נוסח תשובתו.
<h2>דף כד.</h2>
והשיב הדברים ידועים שכל ברכה שעל המצוה מדרבנן היא, בין שתהיה המצוה מדבריהם בין שתהיה מן התורה, וחכמים הם שתקנו ברכה והם שאמרו [ברכות ל"ג ע"א] כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. לפיכך כל דבר שנסתפק לנו אם עשיית דבר זה מצוה בין שיהיה הציווי של אותה מצוה מדבריהם בין שיהיה מן התורה עושים אותו דבר בלא ברכה. ומפני זה נפסקה הלכה בסוכה בהדיא בשמיני ספק שביעי הכי והילכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן [סוכה מ"ז ע"א]. ומינה את למד לכל מצוה שיסתפק לנו אם אנו מצווין או אם אין אנו מצווין עושין בלא ברכה. וזהו העיקר שסומכין עליו. ואותם הדברים האמורים בפרק במה מדליקין בענין אחר הם אמורים. וזהו פירושם, שיילינן בגמרא על ברכת נר חנוכה היכן ציונו רב אילא אמר מלא תסור ורב נחמן אמר משאל אביך וגו'. שמעינן מדברי שניהם שכל מצוה שהיא מדבריהם מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו. ואותיב רב עמרם על שניהם ממעשר דמאי שהרי הוא מדבריהם ומפני זה מפרישין בלא ברכה שמע מינה שאין מברכין על כל מצוה שהיא מדבריהם. ופריק אביי ואמר דבר שעיקר תקנתו מצוה מדבריהם ואין תקנתו מן הספק תקנו עליו ברכה כגון נר חנוכה ומקרא מגילה ועירוב ונטילת ידים אבל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק כגון מעשר דמאי לא תקנו עליו ברכה. והקשינו על אביי לפום הדין פירוקא והרי יום טוב שני שעיקר תקנתו מפני הספק ותקנו עליו כל הברכות התלויות בו כמו יום טוב ראשון. ופריק אביי התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה ולהכי תקנו ליה ברכה אבל שאר דברים שעיקר תקנתם מפני הספק לא תקנו להם ברכה ולפיכך לא תקנו ברכה על מעשר דמאי. ובא רבא ופריק פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תקנו לו חכמים ברכה שהרי יום טוב שני מפני הספק ותקנו עליו ברכה ותדע למה לא תקנו ברכה על מעשר דמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הם. נמצאו דברי כולם, רב עמרם ואביי ורבא, שאינן אלא ליתן טעם שמפניו תקנו חכמים ברכה לכך וכך. הילכך כל דבר שנמצא בפירוש לחכמים שמברכין עליו בין שהיה ודאי מדבריהם כגון חנוכה ומקרא מגילה בין שהיה ספק דדבריהם כגון יום טוב שני מברכין עליו וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבין ברכה אע"פ שודאית מן התורה כמו שנתברר מדבריהם בסוכה בשמיני והוא הדין בכסוי דם הכוי [שחיטה פי"ד ה"ד] והוא הדין לכל ספק מצוה. ע"כ נוסח תשובתו.
<h2>דף נו:</h2>
והשיב הדברים ידועים שכל ברכה שעל המצוה מדרבנן היא, בין שתהיה המצוה מדבריהם בין שתהיה מן התורה, וחכמים הם שתקנו ברכה והם שאמרו [ברכות ל"ג ע"א] כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. לפיכך כל דבר שנסתפק לנו אם עשיית דבר זה מצוה בין שיהיה הציווי של אותה מצוה מדבריהם בין שיהיה מן התורה עושים אותו דבר בלא ברכה. ומפני זה נפסקה הלכה בסוכה בהדיא בשמיני ספק שביעי הכי והילכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן [סוכה מ"ז ע"א]. ומינה את למד לכל מצוה שיסתפק לנו אם אנו מצווין או אם אין אנו מצווין עושין בלא ברכה. וזהו העיקר שסומכין עליו. ואותם הדברים האמורים בפרק במה מדליקין בענין אחר הם אמורים. וזהו פירושם, שיילינן בגמרא על ברכת נר חנוכה היכן ציונו רב אילא אמר מלא תסור ורב נחמן אמר משאל אביך וגו'. שמעינן מדברי שניהם שכל מצוה שהיא מדבריהם מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו. ואותיב רב עמרם על שניהם ממעשר דמאי שהרי הוא מדבריהם ומפני זה מפרישין בלא ברכה שמע מינה שאין מברכין על כל מצוה שהיא מדבריהם. ופריק אביי ואמר דבר שעיקר תקנתו מצוה מדבריהם ואין תקנתו מן הספק תקנו עליו ברכה כגון נר חנוכה ומקרא מגילה ועירוב ונטילת ידים אבל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק כגון מעשר דמאי לא תקנו עליו ברכה. והקשינו על אביי לפום הדין פירוקא והרי יום טוב שני שעיקר תקנתו מפני הספק ותקנו עליו כל הברכות התלויות בו כמו יום טוב ראשון. ופריק אביי התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה ולהכי תקנו ליה ברכה אבל שאר דברים שעיקר תקנתם מפני הספק לא תקנו להם ברכה ולפיכך לא תקנו ברכה על מעשר דמאי. ובא רבא ופריק פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תקנו לו חכמים ברכה שהרי יום טוב שני מפני הספק ותקנו עליו ברכה ותדע למה לא תקנו ברכה על מעשר דמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הם. נמצאו דברי כולם, רב עמרם ואביי ורבא, שאינן אלא ליתן טעם שמפניו תקנו חכמים ברכה לכך וכך. הילכך כל דבר שנמצא בפירוש לחכמים שמברכין עליו בין שהיה ודאי מדבריהם כגון חנוכה ומקרא מגילה בין שהיה ספק דדבריהם כגון יום טוב שני מברכין עליו וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבין ברכה אע"פ שודאית מן התורה כמו שנתברר מדבריהם בסוכה בשמיני והוא הדין בכסוי דם הכוי [שחיטה פי"ד ה"ד] והוא הדין לכל ספק מצוה. ע"כ נוסח תשובתו.
